חוסר שטף, גמגום ודיבור מהיר

 

גמגום לעומת חוסר שטף נורמאלי

ילדים רבים עוברים תקופה נורמאלית של חוסר שטף במהלך התפתחות השפה. הדבר קורה בעיקר בתקופות של התקדמות רבה ביכולת הדיבור והחשיבה, ויכול לנבוע מפער בין מה שהילד רוצה להגיד לבין הקושי לבטא זאת בפועל. חוסר השטף יבוא לידי ביטוי לרוב בחזרה על ההברה הראשונה במילה או על המילה הראשונה במשפט. תופעה זו מלחיצה מאוד את ההורים והסביבה, אך בדרך כלל החרדה אינה מוצדקת, ואף עלולה לגרום לנזקים לילד.

 

אם לא מייחסים חשיבות לתופעה זו, מאפשרים לילד להשלים את דבריו ללא עזרה ונוהגים כאילו דבר לא קרה, ברוב המקרים חוסר השטף חולף מעצמו תוך מספר שבועות או חודשים ספורים. מאידך, אם משדרים לילד שהדיבור שלו אינו תקין, הוא עלול להימנע מלדבר כדי לא להיכשל ולפתח תסביכים מיותרים.

 

אם הילד עצמו מעלה אי-נוחות וכעס מכך שהדיבור נתקע לו, כדאי להסביר לו שזה לא נורא, זה יעבור במהרה, וזה יכול לקרות לכל אחד. "חוסר השטף הנורמאלי" מתרחש בדרך כלל בגיל 2-5 שנים, וב- 80% מהמקרים חולף מעצמו ואינו מותיר עקבות.

 

גמגום אמיתי, לעומת זאת, הינו הפרעה ממושכת בשטף הדיבור לאורך שנים, הבאה לידי ביטוי באחד או יותר מהמרכיבים הבאים:

• חזרות על מילה שלמה או חלק ממנה.

• הארכה של צלילים.

•  קטיעה של הדיבור, הפסקות לא טבעיות לנשימה.

•  לחיצות ותנועות לוואי  (טיקים, מצמוצים, תנועות בידיים וכו')

 

ככלל, אין גיל צעיר מדי לביצוע אבחון גמגום. כאשר ההורים מתרשמים מקושי בדיבור אשר גורם לילד אי נוחות, או כאשר הם עצמם מוטרדים מדיבורו של הילד, מומלץ לפנות לאבחון של קלינאי/ת תקשורת.

 

הגמגום מופיע בדרך כלל לפרקים, יש תקופות טובות ופחות טובות של שטף במהלך החיים. לרוב הגמגום גובר במצב של שיחה עם אחרים ופוחת במצבים שהמגמגם מדבר לעצמו או שר. במצבי מתח והתרגשות הגמגום בדרך כלל מחמיר.

 

מתי גמגום נחשב ל"אמיתי"?

• אם חלף פרק זמן ארוך בו הגמגום לא פסק אצל הילד, למרות שהסביבה התעלמה ממנו (מעל שנה).

• אם הילד מתוסכל מאוד מן הקושי שלו לדבר ונמנע מדיבור עקב כך.

• כאשר לגמגום נלוות תופעות לוואי, כמו מצמוצים בעיניים, טיקים בפנים, תנועות שונות בגוף כמו דפיקת רגליים ברצפה, עצירת הנשימה לפני דיבור, מאמץ וכו'.

 

 יחד עם זאת, גם כאשר קיים חוסר שטף אשר מטריד את ההורים או את הילד כדאי לפנות להדרכה אצל קלינאי/ת תקשורת, על מנת שהתופעה לא תחמיר.

 

כמה עובדות בקשר לגמגום

• קיימת לעיתים נטייה משפחתית לגמגום – לחלק מהמגמגמים יש מגמגם נוסף במשפחה.

• יש יותר בנים מגמגמים מאשר בנות (בעיקר בגיל ביה"ס).

 

הגורמים לגמגום

ישנן תיאוריות שונות המסבירות את הגמגום. אחת התיאוריות המקובלות היא, שלגמגום גורם אורגני- פיזיולוגי במקורו וישנם גורמים בסביבה שמשפיעים על עוצמת הגמגום ואופיו. למרות הדעה הרווחת, בדרך כלל גמגום אינו נובע מטראומה. רוב המגמגמים החלו לגמגם מתי שהוא בילדות, ללא קשר לאירוע משמעותי במיוחד.

בטיפול בגמגום יש צורך בהתייחסות לא רק למגמגם עצמו אלא לכל הסיטואציה המשפחתית. מומלץ כי המשפחה תיפגש עם קלינאי/ת תקשורת המוסמכ/ת גם בהנחיית משפחות, או שבנוסף לטיפול בדיבור תפנה המשפחה להדרכת פסיכולוג, וזאת מפני שהאינטראקציה ודפוסי התקשורת במשפחה משפיעים מאוד על המגמגם, לטוב ולרע.

החלמה מוחלטת מגמגום אמיתי היא מאוד נדירה. בדרך כלל בזכות הטיפול המגמגם לומד לדבר יותר בשטף ולחיות טוב יותר עם הגמגום, אך לא מתגבר לחלוטין על הנטייה לגמגם.

 

 דיבור מהיר מדי ובליעת מילים

גם זו נחשבת להפרעת דיבור, אך היא פחות מוכרת ואנשים הסובלים ממנה פונים פחות לעזרה מקצועית. לעיתים המצוקה היא יותר של הסביבה מאשר של האדם עצמו, שלא ממש מרגיש שהוא מדבר לא ברור.

 

כמה גורמים אפשריים לדיבור מהיר מדי:

• אלו המדברים מהר מדי, לעיתים גדלו במשפחה בה אחד ההורים דיבר כך.

• לעיתים מדובר באישיות וטמפרמנט: אלו אנשים שחושבים מהר מאוד, ועושים הכל מהר.

• לפעמים זהו סימפטום של חוסר ביטחון – הדיבור המהיר ובליעת המילים מנסים לחפות על כך.

• יש מגמגמים שפיתחו טכניקה של דיבור מהיר כדי לנסות להפחית את אירועי הגמגום שלהם.

 

 מי שמדבר מהר ולא ברור גורם פעמים רבות לקצר בתקשורת עם הזולת (מה? לא הבנתי. תגיד שוב!) וזוהי סיבה מספקת לפנות לטיפול.

 בהחלט לא קל לשנות את הנטייה לדבר מהר והשינוי דורש אימון רב ובעיקר הרבה מוטיבציה.

 

האמור לעיל מהווה מידע כללי בלבד ואין להסתמך עליו כתחליף לאבחון או טיפול מקצועי אצל קלינאי/ת תקשורת. בכל מקרה שבו ההורים, הגננת או איש מקצוע אחר המעורב בחיי הילד מודאגים מדיבורו של הילד ניתן לפנות לאבחון של קלינאי/ת תקשורת, אשר י/תקבע את הצורך בטיפול.